"ברגע שיוצאים משדה התעופה של וארנה, האוויר הקריר של בולגריה פוגש אתכם עם ריח של הרפתקה, אבל יחד איתו מגיעה "קבלת פנים" שכל ישראלי מכיר היטב. עוד לפני שהספקתם לסדר את התיק על הגב או להבין איפה אתם נמצאים, נהגי המוניות כבר שם – ציידים של תיירים עייפים. הם מזהים את הישראלים מקילומטרים וזורקים מילים בעברית כדי ליצור אשליה של "בית". אבל כצייד טיסות מיומן, ידעתי שהחופשה שלי לא מתחילה במונית יקרה עם נהג שקורא לי "אחי", אלא בתחנה של האוטובוס המקומי. שם, בכמה לבות בודדות, התחיל המסע האמיתי שלי לווארנה."
מלכודת ה"שלום חביבי" ביציאה מהטרמינל
זה קורה בכל פעם מחדש, וזה כמעט משעשע אם אתה לא הצד שמשלם. אתה יוצא מהטרמינל הקטן של וארנה, ומיד נתקל במבטים הסורקים של נהגי המוניות. "שלום!", "חבר!", "בוא נסיעה טובה", הם צועקים בעברית שבורה אך בטוחה בעצמה. יש בזה משהו מפתה אחרי טיסה, כל מה שאתה רוצה זה שמישהו ייקח לך את התיק ויביא אותך למלון. הנהגים האלו בונים על העייפות שלך, על העובדה שהמטבע המקומי (הלבה הבולגרי) עדיין מרגיש לך כמו כסף מונופול, ובעיקר על חוסר הידע של התייר הממוצע לגבי המרחקים.
הם יציעו לכם מחירים של 30 או 40 לבה לנסיעה קצרה של עשר דקות, מחיר שבישראל אולי נראה סביר, אבל בבולגריה הוא שוד לאור יום. אני פשוט המשכתי ללכת. חלפתי על פני השיירה המפוארת של המוניות וחיפשתי את התחנה הפשוטה של קו 409. זהו עורק החיים של וארנה, הקו שמחבר את השדה ללב הפועם של העיר. בזמן שראיתי קבוצות של ישראלים נכנסים למוניות עם חיוך שעומד לעלות להם ביוקר, אני עמדתי בתחנה, נושם את האוויר המקומי ויודע שהחיסכון הראשון שלי כבר הושג.
הכרטיסינית והלבות: מסע בזמן בתוך אוטובוס
האוטובוס שהגיע לא היה מרצדס חדישה, אלא כלי רכב בולגרי טיפוסי קצת ישן, קצת חורק, אבל מלא באופי. עליתי עליו בלי לדעת בדיוק כמה זה יעלה, אבל עם הידיעה שזה יהיה גרושים. בבולגריה, בקווי התחבורה הציבורית בווארנה, עדיין קיימת הפונקציה הנוסטלגית של "כרטיסינית". מדובר בדרך כלל באישה מבוגרת עם פאוץ' עור בלוי וערמת כרטיסי נייר קטנים, שעוברת בין הנוסעים בסמכותיות של רס"ר משמעת.
לא היינו צריכים מילים. היא ניגשה אליי, הושטתי לה כמה מטבעות של לבות שהמרתי עוד בשדה (תמיד תחזיקו קצת כסף קטן!). היא תלשה כרטיס, החזירה עודף מדויק, והמשיכה הלאה. הנסיעה הזו עלתה לי פחות מ-4 שקלים. בזמן שהאוטובוס התפתל בדרכים, ראיתי את וארנה האמיתית נחשפת מהחלון. לא את הדרך המהירה והסטרילית שהמונית לוקחת, אלא את השיכונים הסובייטיים האפורים עם הכביסה במרפסות, את הגנים הציבוריים הירוקים ואת האנשים המקומיים בדרך לעבודה. זהו הערך המוסף של הלואו-קוסט החיבור לקרקע.
הקתדרלה: השער ללב העיר
אחרי כ-20 דקות של נסיעה, האוטובוס עצר מול המבנה הכי מרשים בעיר הקתדרלה הגדולה (The Cathedral of the Assumption). אי אפשר לפספס אותה עם כיפות הזהב הנוצצות שלה. זו הייתה התחנה שלי. ירדתי מהאוטובוס רענן, כשהתיק על הגב שלי מרגיש קל יותר בזכות העובדה שלא נפרדתי מעשרות לבות מיותרות כבר בדקות הראשונות שלי באירופה.
מהקתדרלה הכל כבר נפתח רגלית. המדרחוב הראשי, בתי הקפה הקטנים והדרך לים. הרווחתי את וארנה בנסיעה של כמה שקלים, והגעתי למרכז העיר כשאני כבר מכיר מעט את הקצב שלה. כשאתה מסרב למונית היקרה ועולה על האוטובוס, אתה מוכיח שאתה לא תייר "פראייר", אלא מטייל חכם שמבין שהכסף שחסכת כאן יהיה הארוחה המצוינת שתאכל בעוד שעה בכיכר העיר. המסקנה ברורה: אל תפחדו מהאוטובוסים של וארנה, הם השער שלכם לחופשה חכמה באמת.
"אל תתנו לכמה מילים בעברית לעלות לכם 40 לבה; הכרטיסינית המבוגרת באוטובוס היא המדריכה האמיתית שלכם לעיר."