"השעה הייתה שש וחצי בבוקר. בחוץ השמש של קפריסין התחילה לעלות, אבל בתוך החדר באיה נאפה, החושך השתלט. טלפונים מהבית, הודעות שלא מפסיקות לזרום, ותחושה מצמררת שמשהו שלא קרה מעולם בישראל מתרחש עכשיו. באותו רגע, מוד ה"חופשה" נמחק בשנייה. זה כבר לא היה על איפה נאכל צהריים או איזה חוף נבקר – זה הפך למצב הישרדות נטו. המלחמה הייתה בארץ, אבל הרגשתי אותה ממש שם, מאחורי דלת המלון שלי."

לראות את הבית נשרף דרך מסך הטלפון

מצאתי את עצמי עומד בלובי של המלון באיה נאפה, מביט בישראלים אחרים שהיו איתי. המבט בעיניים של כולנו היה זהה: הלם טוטאלי. הדיסוננס היה בלתי נסבל מצד אחד, מוזיקת רקע של חופשה בבריכה, ומצד שני, סרטונים מהקיבוצים ומהדרום שמסרבים להיקלט במוח. באותו בוקר, כל מה שעבר לי בראש זה איך אני חוזר לארץ. הייתה לי טיסה מתוכננת ליום למחרת, אבל במצב של חוסר ודאות כזה, כשחברות תעופה מתחילות לבטל קווים בשרשרת, אתה מתחיל לחשב מסלול מחדש בכל רגע.

היה שלב שבו בדקתי ברצינות התכנות לטוס לרומניה. המחשבה הייתה להתרחק מהאזור, למצוא מקום בטוח יותר לחכות בו עד שהערפל יתפזר. אבל הלב משך הביתה. ביום למחרת הגענו לשדה התעופה בלרנקה. השדה היה נראה כמו חמ"ל אנושי מאות ישראלים מפוחדים, טלפונים לחוצים ולוח המראות שמשתנה בכל רגע. שם, בתוך כל הבלגן, קרה משהו שלא ציפיתי לו, בטח לא מחברת לואו-קוסט.

ההפתעה של וויז אייר (Wizz Air)

תמיד אמרתי שאני מעריך את וויז אייר על המחירים, אבל ב-8 באוקטובר למדתי להעריך אותם על האנושיות. למרות הביטולים והכאוס בשמיים, החברה לא השאירה אותנו ללא מענה. הם דאגו לנו למלון, להעברות ולארוחות מסודרות לאורך שבוע שלם על חשבונם. זה לא מובן מאליו. בחברה שרגילים לחשוב עליה ככזו שגובה כסף על כל סנטימטר של מזוודה, לראות אותם לוקחים אחריות על מאות נוסעים תקועים זה היה רגע של חסד בתוך המלחמה. המקומיים בלרנקה, אגב, היו מדהימים. הם הזדהו איתנו, שאלו לשלומנו ונתנו תחושה שאנחנו לא לבד בסיפור הזה.

הטראומה שנשארה על המסלול

את השבוע ההוא העברתי בלרנקה (עוד ארחיב על השבוע הזה בפוסט נפרד), שבוע שהיה מתיחת פנים אחת ארוכה של דאגה וחדשות. בסופו של דבר חזרתי לארץ, אבל משהו השתנה. היום, כשאני מסתכל על אתרי הטיסות ורואה כרטיסים ללרנקה ב-200 ש"ח הלוך חזור מחיר שבעבר היה גורם לי להזמין בלי לחשוב פעמיים אני עוצר. משהו בי עדיין בטראומה. השם "לרנקה" או "קפריסין" כבר לא מעלה לי רק אסוציאציה של ים ובירה Keo, אלא של אותם ימים שבהם לא ידעתי אם ומתי אחזור הביתה.

זה השיעור הכי חזק שלמדתי כצייד טיסות: החיים חזקים יותר מכל דיל. בסוף, אנחנו נוסעים כדי לחזור, והידיעה שהיעד היפה ביותר בעולם יכול להפוך בשנייה לכלוב של חוסר ודאות, היא משהו שאני נושא איתי בכל פעם שאני פותח את הדרכון. אני בטוח שאחזור לשם יום אחד, אבל בינתיים, הזיכרון של ה-7 באוקטובר באיה נאפה הוא תזכורת לכך שהחופש האמיתי הוא הבית.

"ברגע אחד הדרכון בתיק הפך מכרטיס לחופש למצפן שמחפש את הדרך הביתה, בתוך כאוס שאי אפשר היה לדמיין."

— בן הררי