"בכל מקום שבו תלכו בסופיה, הוא תמיד שם משגיח עליכם מהאופק, צבוע בלבן בחורף ובירוק עמוק בקיץ. הר ויטושה (Vitosha) הוא לא רק תפאורה יפה לצילומי אינסטגרם; הוא הלב הפועם של הטבע הבולגרי והוא נמצא במרחק נגיעה מהאספלט העירוני. ביום השלישי של המסע שלי בבולגריה, החלטתי שהגיע הזמן להפסיק להסתכל עליו מרחוק ולטפס אל הפסגה. בטיול שמשלב מטרו זריז, לוגיסטיקה של אוטובוסים מקומיים וריח משכר של בורקס חם מסופרמרקט מקומי, יצאתי לגלות איך בתוך פחות משעה אפשר להחליף את שאון המכוניות בשקט של שלג טרי."
מהמטרו אל הסופרמרקט: הלוגיסטיקה של ההר
היום השלישי נפתח בנחישות להגיע אל הלב הלבן של סופיה הר ויטושה. כ"צייד טיסות", המטרה שלי הייתה לעשות זאת בדרך העצמאית, האותנטית והזולה ביותר, מבלי להיגרר למלכודות תיירים או להסעות פרטיות יקרות. הניווט התחיל בתחנת Serdika המוכרת, שהפכה כבר לבית השני שלי בעיר. משם לקחתי את המטרו (הקו הכחול) בנסיעה מהירה ויעילה עד לתחנת Vitosha. התחנה הזו ממוקמת ממש מתחת לקניון Paradise Center, והיא מהווה את השער האמיתי להר עבור כל מי שלא מחזיק ברכב צמוד או לא רוצה לבזבז כסף על מוניות.
אחד הכללים החשובים שלמדתי בבולגריה הוא שתדירות התחבורה להר היא לא כמו תדירות המטרו. הגעתי מוכן עם לוחות הזמנים בטלפון, וידעתי שיש לי קצת זמן לשרוף עד שהאוטובוס (קו 66 המפורסם שעולה להר) יגיע לתחנה. במקום לחכות בקור בתחנת האוטובוס, ניצלתי את הדקות הללו לביקור אסטרטגי בסופרמרקט הענק שבתוך קניון Paradise. אין חוויה בולגרית אותנטית יותר מלהצטייד ב"באניצה" (הבורקס הבולגרי המפורסם) חמה וטרייה ישירות מהמאפייה של הסופרמרקט. זוהי צידה מושלמת ליום בשלג היא עולה גרושים, היא משביעה, והיא חוסכת לכם את מחירי ה"תיירים" המופקעים במסעדות הקטנות שעל פסגת ההר. ככה צייד אמיתי מתכנן את היום שלו: אוכל מקומי, מחיר מקומי ונוף של מיליון דולר.
הטיפוס המושלג והנהג המוכר
האוטובוס אסף אותנו מהתחנה הצמודה לקניון והתחיל במסע הטיפוס המפותל במעלה ההר. ככל שהתקדמנו והגבהנו, הנוף התחלף לנגד עינינו: הקניון המודרני ובנייני המשרדים נעלמו, ובמקומם הופיעו יערות אורנים עבותים מכוסים בשמיכה עבה ולבנה של שלג. הנסיעה עצמה היא חלק בלתי נפרד מהחוויה; מבעד לחלון הגדול אפשר לראות את סופיה הולכת וקטנה, הופכת לנקודות קטנות באופק בזמן שאתה עולה אל מעל לעננים. כשהגענו למעלה, נגלתה לפנינו חוויית השלג של סופיה במלוא הדרה. למרות הקרבה הגיאוגרפית לעיר הגדולה, האוויר בפסגה היה נקי, קריר וחד, והשקט ששרר על ההר סיפק אתנחתא מושלמת מהמולת הרחובות הסואנים.
בילינו כשעתיים על ההר, משוטטים בין שבילים מושלגים, נושמים את האוויר הצלול ונהנים מהנוף הפנורמי הבלתי נגמר שמשקיף על כל העמק. בסופיה, ההר הוא לא רק יעד לטיול, הוא חלק מהיומיום של המקומיים, וזה פשוט מדהים לראות כמה הוא נגיש וזמין לכל אחד. כשהגיע הזמן לרדת, קרה דבר משעשע שחיזק אצלי את התחושה הקהילתית של בולגריה: אותו נהג אוטובוס שהעלה אותנו להר, היה גם זה שהגיע לאסוף אותנו חזרה למטה לכיוון קניון Paradise. הנהג כבר זיהה אותנו בחיוך, והנסיעה חזרה עברה באווירה רגועה ונינוחה כשאנחנו משאירים מאחורינו את הפסגות הלבנות וחוזרים לאט לאט אל הקצב של העיר.
חזרה לקצב העירוני: סיכום היום השלישי
האוטובוס הוריד אותנו חזרה בנקודת ההתחלה, בקניון Paradise. המעבר החד הזה בין הקור המקפיא והשקט של ההר לבין החמימות המזמינה של הקניון המודרני הוא משהו שקורה רק בערים כמו סופיה. אחרי סיבוב קצר להפשרה בקניון, חזרנו למטרו שוב לכיוון מרכז העיר. חזרנו לשוטט ברחובות המוכרים של סופיה, אבל הפעם עם פרספקטיבה חדשה לגמרי; עכשיו, בכל פעם שהרמנו את המבט אל ההר שבאופק, ידענו בדיוק איך זה מרגיש לעמוד שם למעלה, מול הנוף הפתוח.
היום השלישי הוכיח לי פעם נוספת שסופיה היא יעד מנצח למטיילים עצמאיים שיודעים לנצל את התשתיות שלה. השילוב הזה של טבע פראי ונגיש עם נוחות אורבנית הוא נדיר. בבוקר אתה יכול לשחק בשלג בגובה של 2,000 מטר, בצהריים לשבת בקניון מודרני עם כוס קפה, ובערב לחזור לסמטאות ההיסטוריות של המרכז לארוחה בולגרית דשנה. המסע להר ויטושה היה הרבה יותר מסתם "טיול להר" הוא היה שיעור בלוגיסטיקה חכמה ובהנאה מהדברים הפשוטים שיש לעולם להציע, בלי לשבור את תוכנית החיסכון.
"יש משהו קסום בעובדה שאתה יכול לקנות בורקס בסופרמרקט בלב העיר, ותוך 40 דקות לאכול אותו מול פסגות מושלגות בגובה של 2,000 מטר. זהו סוד הקסם של סופיה."