"היום השני בוילנה היה מסע רגלי אל תוך הבלתי צפוי. מהטיפוס לפסגת מגדל גדימינאס ועד למפגש סוריאליסטי עם ספורטאית חשופת חזה בלב הכפור הליטאי. זהו סיפור על עיר שמחביאה בתוכה רפובליקת אמנים חופשית, אנשים על רצועה בשער העיר, ונפילה אחת כואבת על הקרח שלימדה אותי שיעור בצניעות. יום שלם של הליכה שהסתיים בשיחות ג'קוזי מרתקות על החיים בבירת ליטא."
הבוקר השני בוילנה נפתח בתחושה של דריכות. אחרי הלקח של אתמול עם הקור, יצאתי מהמלון כשאני ערוך לקרב, אבל עם החלטה נחושה: את העיר הזו אני הולך לכבוש דרך הרגליים. יש משהו במסע רגלי שמאפשר לך לספוג את הניואנסים של העיר את הריח של המאפיות בבוקר, את הצליל של המגפיים על האבנים המשתלבות ואת המעברים החדים בין הפאר ההיסטורי ליומיום המודרני. יצאתי ממלון רדיסון בלו לכיוון דרום, חוצה את הנהר אל עבר הלב הפועם של וילנה.
התחנה הראשונה הייתה כיכר הקתדרלה. הקתדרלה של וילנה, על המבנה הלבן והמרשים שלה ומגדל השעון הניצב לצידה, היא נקודת פתיחה שאי אפשר להתעלם ממנה. הכיכר רחבת הידיים נותנת תחושה של מרחב אירופאי קלאסי, כזה שגורם לך להרגיש קטן מול ההיסטוריה. משם, התחלתי את הטיפוס לעבר מגדל גדימינאס (Gediminas Tower). השביל המתפתל למעלה דורש קצת מאמץ, במיוחד כשרוחות החורף מנסות להסיט אותך מהדרך, אבל הפרס בפסגה שווה כל טיפת זיעה. כשעמדתי שם למעלה, כל וילנה נפרסה לפניי כמו מפה חיה גגות הרעפים האדומים של העיר העתיקה מצד אחד, וגורדי השחקים של המרכז העסקי מהצד השני. זה הרגע שבו אתה מבין את הדינמיות של ליטא: מדינה ששומרת על העבר שלה בחרדת קודש תוך שהיא דוהרת קדימה.
בירידה מהמגדל הגעתי לצומת החלטות: האם לחתוך דרך רחובות העיר העתיקה המוגנים יחסית, או להמשיך דרך הפארק הירוק (שבינואר הוא בעיקר לבן-אפור). בחרתי בפארק, והבחירה הזו זימנה לי את אחד המחזות הכי פחות צפויים שיכולתי לדמיין. בתוך הכפור המשתק, כשכל תא בגוף שלי זעק לעוד שכבת ביגוד, נתקלתי באישה ליטאית שעסקה בפעילות ספורטיבית אינטנסיבית כשהיא חשופת חזה לחלוטין. זה היה רגע של הלם תרבותי מזוקק; הניגודיות בין הקור הקיצוני לבין החיוניות והחוסן המקומי הזה הבהירו לי שבליטא, המושג "סיבולת" מקבל משמעות אחרת לגמרי.
משם המשכתי אל רובע אוז'ופיס (Užupis). מי שלא ביקר באוז'ופיס לא באמת חווה את נשמתה של וילנה. מדובר ב"רפובליקה" עצמאית של אמנים, מקום שבו הדמיון משתלט על המציאות. עצרתי ליד פסל המלאך הגבוה שמכריז על החופש של הרובע, חיפשתי את בת הים המסתורית שמתחבאת מתחת לגשר הנהר, וקראתי שוב את "חוקת אוז'ופיס" התלויה על הקיר ברחוב פאוופיו. יש משהו משחרר בקריאת חוקים כמו "לכל אדם יש זכות להיות מאושר" או "לכל אדם יש זכות לא להיות מאושר" זה מקום שחוגג את האנושיות על כל גווניה. המשכתי משם לטיפוס קצר לעבר הבאסטיון, החומה ההיסטורית של העיר, שממנה נשקף נוף דרמטי על חומות המגן הישנות.
הדרך לכיוון שער העיר (Gate of Dawn) הייתה אמורה להיות שגרתית, אבל אז הבחנתי במגרש חנייה צדדי מלא בגרפיטי מרהיב. האמן שבי רצה את התמונה המושלמת. בצעד של שטות ועם פרץ של אדרנלין, החלטתי לקחת תנופה בריצה כדי להגיע לנקודה מסוימת לצילום. מה שלא לקחתי בחשבון זה שעל הקרקע הליטאית אין דבר כזה "ריצה בטוחה" בחורף. באמצע הריצה הרגשתי כאילו מישהו לחץ על הבלמים של הרגליים שלי; החלקתי בצורה קולנועית ומצאתי את עצמי נופל על התחת באמצע הרחוב השומם. זה היה רגע של צחוק מריר וילנה לימדה אותי צניעות מהי, בדרך הקשה והקרה ביותר.
כשקמתי, המשכתי לכיוון שער העיר, ושם חיכה לי עוד מחזה שגורם לך לשפשף את העיניים: אדם קשור ברצועה, עוטה מסכת כלב, כשהוא מובל על ידי אדם אחר בנחת ובטבעיות מוחלטת. וילנה של היום השני התגלתה כעיר של סוריאליזם חי. משם ירדתי לשוק הלס (Halles Market), שם הריחות של הלחם הטרי והגבינות הליטאיות המלוחות החזירו אותי לקרקע. שוטטתי ברובע היהודי, בין הסמטאות שפעם שקקו חיים ולימוד, סופג את העצב והיופי ששזורים זה בזה.
בסביבות השעה 16:00, כשהרגליים כבר איימו לשבות והקור שוב החל לחדור מבעד לשכבות, חזרתי למלון. אחרי ארוחה טובה ומנוחה קצרה, קפצתי לקניון פנורמה לסגור כמה פינות, אבל הלב כבר היה במקום אחר. סיימתי את היום, איך לא, במתחם הספא של המלון. בין הסאונה הלוהטת לג'קוזי המבעבע, עצמתי עיניים והקשבתי לשיחות של התיירים מסביב. כל אחד שם הביא סיפור אחר מהיום שלו בעיר, אבל בכולם עבר חוט מקשר אחד: הפליאה מהעיר הזו, שהיא בו זמנית קשוחה, הזויה, היסטורית ומחממת לב.
"בוילנה, ככל שאתה הולך יותר, אתה מבין שהמדרכות מספרות סיפורים ששום מדריך טיולים לא יעז לכתוב לפעמים זה סיפור על היסטוריה, ולפעמים זו פשוט נפילה מצחיקה על התחת."